<h1>המנהיג הלכ' פסח — דיני מצה</h1>
<h2>דף כח:</h2>
ולישת המצות שלמצוה יש לחוש שלא לאופות כל זמן שהחמץ קיים לפי שהם במקום הפסח כדאמ' בפסחי' פ' כל שעה [כ"ח ע"ב] ובע"פ [ק"כ ע"א], ואיתקשו מצות לצלי אש דכתי' ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות, אמ' רבא אכל מצה בזמן הזה לאחר חצות לר' אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו, וכתי' לא תשחט על חמץ דם זבחי, ודרשי' לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים.
<h2>דף לז.</h2>
ואין לשהות בעשיית המצות ולעשותן מצויירו' שהרי אמרו אין עושין סריקין המצויירי' בפסח שלא יחמיצו, ומ"מ יוצאין בהן ידי חובתן אם לא החמיצו.
<h2>דף מ.</h2>
ואמרי' בפ' כל שעה, אין לותתין את השעורי' בפסח ואם לתת נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות. ודוק' שערי דלית ציריא דכיון רכיכין לא החמיץ מדלא נתבקעו, אבל חיטי דאית בהו ציריא אפי' (דקורדאתא) [דקורדניתא] דשרירן עיילי בהו מייא ואין חוששי' [לקדושין] מו' שעות ולמעלה דמשום דשרירן לא נתבקעו ולא מתחזי חימוצן ומדנפלו מייא עליה אסורי'. ואמ' מור עוקבא לא נתבקעו ממש אלא כל שאילו מניחין על פי הביב והן מתבקעות מאליהן, ושמואל אמ' נתבקעו ממש, עבד שמואל עובדא נתבקעו ממש. וכיון דלא איפסיקא בהא הלכת' בהדייא עבדינן לחומר' כמור עוקבא, דספיקא דאוריתא לחומרא. ואית דאמ' דהלכת' כשמואל דמור עוקב' תלמידו ואין הלכ' כתלמיד במקום הרב, ומעשה רב דעבד שמואל, רבי' האלפסי. ואמ' רבא בעל נפש לא ילתות, המושל על נפשו ואין נפשו מושלת עליו ומדקדק במצות, דבי רב הונא לתתי דבי רבה בר אבוה לתתי. והאידנא שדרו ממתיבתא דאין אנו בקיאי' ללתות, וחליטה נמי ליכא דידע בזמן הזה הילכך אסור למחלט, רבי' האלפסי והר"מ ז"ל.
וצריכי' להעשות ע"י ישראל אותן שלמצוה דכתי' ושמרתם את המצות וגוים לאו בני שימור נינהו ולא עבדים וישמעאלים, ובשאר המצות אין לחוש ובלבד שישראל יהא עומד עליהן לשומרן מחימוץ. וצריך לעשות שימור מזמן הקצירה ואילך דאמ' קרא ושמרת' את המצות, ואמ' להו רבא להנהו דמהפכי כיפי כי הפכיתו הפיכו לשם מצה (רב עמרם) פי' [כיפי עמרים] הזהרו בהן שלא יבוא עליהן מים מקצירה ואילך, וכן מנהג חסידי פרובינצ'. ומנהג צרפת להיות ישראל רואה יושב ומשמר את (המים) [הריחים] ומנקרם מכל וכל שלא ישאר בהן חמץ, ובעודו שם טוחנין לכדי שיעור מצות המצוה, דכתי' ושמרת' את המצו', בעינ' שימור לשם מצה, והני מילי לאותן המצות שהן לשם חובה אבל על השאר לא חשו, דלא גרע מקמחים (וסלתות) [ובצקות] שלגוים דאדם ממלא כריסו מהן, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, והוא שלא הכסיפו פניו, ואין לחוש שמא נתערב בו חמץ שמרקדי' אותו בנפה והנפה קולטתו.
<h2>דף מב.</h2>
ולא תגביה האשה ידה מן התנור עד שתגמור את הפת, ולא תתעסק בדבר אחר, ותניח העיסה שלא תחמיץ שכל זמן שעוסקי' בבצק לא תחמיץ, ולא תשהא בעריבתה שמא תיגע ותתעצל ותחמיץ.
